(א) ה״ז גיטך כו׳ – עב״ש סק״א שכ׳ אע״ג דאונס מהני בכל התורה כאן בגט תיקנו כו׳ וכל המקדש כו׳ ועיין בס׳ פני יהושע בק״א למס׳ כתובות סי׳ ג׳ שכ׳ דקשה על זה דא״כ ישתנה הדין במי שכנס את יבמתו וגירשה בענין זה דאם לא באתי ואירעו אונס או שביטל הגט שלא בפני השליח (לדעת רשב״ג בפ׳ השולח דף ל״ד אבל אנן קיי״ל כרבי דבטלו מבוטל וכדלעיל סי׳ קמ״א סעיף ס׳) דהכא לא שייך האי טעמא דשוויא לבעילתו בעילת זנות דסוף סוף ביאת זנות נמי קונה ביבמה ודוחק לומר דאה״נ דבכונס יבמתו לא שייכי הני דיני וליכא למימר דבכונס יבמתו וגירשה כה״ג אפקעינהו רבנן נמי לקידושי קמאי של אחיו המת ושוויא בעילת זנות וממילא נפקע זיקת היבם והוי בעילת היבם נמי ב״ז דזה אינו דלא שייך לומר אפקעינהו לקידושין אלא במי שעשה שלא כהוגן ועוד דאין שום סברא לומר דאפקעינהו לקידושי קמא דהא נפיק חורבא מיניה בדאיכא צרה וניסת לשוק ע״י יבום דהך. ועוד הקשה שם על ענין זה דאפקעינהו לקדושין דא״כ לפ״ז תופסין לו קדושין באחותה ומצאתי בחידושי הרא״ה ז״ל דאה״נ דתופסין מדאוריי׳ ויש לתמוה שלא נזכר זה בפוסקים. וכתב לתרץ דבאמת לעולם לא באנו למדה זו דעיקר תקנת חכמים הי׳ בכל מגרשי על תנאי שיגרש אדעתא דרבנן וזולתם לא יועיל לו טענת אונס ואדעתא דהכי מגרשי ובזה אין צורך לאפקועי קדושין אלא שאם יערער עדיין ויאמר שלא גירש אדעתא דרבנן וירצה לבטל הגט מחמת אונס בזה הפקיעו הקדושין ושוויא בב״ז כיון שעבר על תקנת חכמים ולא גירש על דעתם ומאחר שתיקנו כן מסתמא לא יערער עוד ויעשה בב״ז ולא חיישינן להכי ואף אם ערער לא משגחינן בי׳ ואין ערעורו כלום ע״ש היטב. ועיין בספר בית מאיר הזכיר קצת ומדברי הפ״י הנ״ל וכתב עליו שקרובים דבריו לדברי הרשב״א בתשו׳ סי׳ אלף קס״ב כו׳ ע״ש. ועיין בתשו׳ ברית אברהם סי׳ נ״ט אות ה׳ שכ׳ שם כלל מחודש בענין דאפקעינהו רבנן לקידושין וכתב לתרץ ע״פ סברתו דברי הר״ן בסוף נדרים יעו״ש ויש לעיין בכל זה: ועיין עוד בס׳ ב״מ שכ׳ והנה לפ״ד יש להסתפק קצת אחרי שאין אונס בגיטין הוא מטעם צנועות ופריצות אולי דוקא במוסר גט ליד אשתו ולא במוסרו ליד שליח ומתנה אם לא באתי תן גט זה לאשתי ונאנס דטעמא דצניעות ודאי שייך אבל טעם פריצות י״ל דלא שייך דמה תאמר זמנין דשמעה כו׳ דהא אין הגט בידה ומהיכי תיתי לחשוד השליח בהכי ושמא מחשש צניעות לחוד לא תיקנו או דילמא סתמא אמרו אין אונס בגיטין בכל אופן והכי מסתבר וגם יש למשמע הכי מדברי הרשב״א בגיטין ד׳ ע״ז כו׳ וכן מדברי הראב״ד כו׳ דבכל ענין אין אונס בגיטין ע״ש:

(ב) שאין אונס בגיטין – בתשו׳ הרדב״ז ח״ה סי׳ ב׳ אלפים רי״ט נשאל על מי שגירש את אשתו מעכשיו אם לא אעבור מכנגד פניך עד זמן פלוני והאמינה עליו כמאה עדים שלא בא ולא פייס והלכה האשה והחביאה עצמה וכשהגיע הזמן בא הבעל ובקשה ולא מצאה ואחר הזמן באת האשה ותובעת כתובתה והוא צווח ואמר אנוס אני. והשיב אשה זו מגורשת גמורה היא ונוטלת כתובתה ונעשה כמי שצווח על ביתו שנפל או על ספינתו שטבע בים חדא דקיי״ל אין אונס בגיטין ואפי׳ אונס דשכיח ולא שכיח וכ״ש הא דשכיח דכיון שיכולה להתחבא דבר מצוי היא שלא היתה חפצה בו והוה לי׳ לאתנויי וכיון דלא התנה גמר וגירש ולא הוציאו מזה הכלל אלא אכלו ארי וכיוצא בו דלא שכיחי ותו כיון שהאמינה עליו שלא נתפייסה מה לי אם עומדת לפנינו ואינה רוצה להתפייס ומה לי אם החביאה עצמה כדי שלא ירבה עליה רעים הרי לא נתפייסה ואינה רוצה להתפייס וגדולה מזו אני אומר אפי׳ עומדת לפנינו ועדים מעידים שבא ופייס היא נאמנת לומר שלא בא או שבא ולא פייס שהרי האמינה כמאה עדים וכ״כ הריב״ש סי׳ שנ״ח (עב״ש סס״ק י״ד ובאה״ג סוף הסימן וכמ״ש לקמן ס״ק ז׳) ולענין כתובה הרי כתב לה כשתנשאי לאחר כו׳ ושם בסי׳ שאח״ז האריך לדחות ולבטל דברי מי שחלק עליו בזה וסיים שם וז״ל ואתה השואל אל תשת לבך לדברי המתהללים כו׳ ואם יד החולקים תקיפה על עצמם תשלח את האשה לצפת ושם תנשא או תבא ירושלים ואני אשיאנה בהסכמת שאר החכמים ולא יהי׳ לבי נוקפי כלל כי הלכה זו ברורה אצלי מאד עכ״ל ע״ש:

(ג) בגיטין – עבה״ט מ״ש בשם ב״ש וה״ה אחר תקנת ר״ג דאין מגרשין בע״כ כו׳ וכבר כתב כן הב״ש לעיל ר״ס ל״ח שהביא שם דברי הר״ן פ׳ האומר שמחלק בנאנס מקיום התנאי בין תנאי דקידושין לתנאי דגירושין דבקדושין לא מהני אונסו דאמרה לי׳ מה לי ולאונסך משא״כ בגירושין דיכול לגרש׳ בע״כ רק שהוא התנ׳ התנאי לרצונו וכי נאנס אח״כ מהני האונס לפוטרו מהתנאי וכ׳ שם הב״ש דהשתא אחר חר״ג דאין מגרשין בע״כ אף בגירושין אם נאנס בקיום התנאי יכולה האשה לומר אני לא נתרציתי רק אדעתא דתנאי ומה לי ולאונסך ע״ש. וע׳ בס׳ יד המלך פ״ד מהל׳ חליצה הלכה כ״ד שהשיג על הב״ש בזה מהא דחליצה מוטעת (לקמן סי׳ קס״ט סעי׳ נ׳ ועמ״ש שם) וכ׳ וז״ל הנה מדברי הב״ש נראה שדעתו דבהתנה תנאי בגירושין ובפשע ובזדון לבו לא רצה אח״כ לקיים התנאי דזה מקרי בודאי מגרש בע״כ וע״ז קאי החר״ג והרי מדין זה דחלוצה מוטעת מוכח להדיא דהיכא דלא רצה אח״כ לקיים התנאי זה לא מקרי כלל מגרש בע״כ דהא בגמ׳ אמרו בפירוש דחליצה מעושית פסולה ובכל זאת כי הטעתו בקיום התנאי לא מקרי בע״כ כיון שגוף החליצה היה ברצון ואף שהיה על תנאי ואינה רוצה אח״כ לקיימו זה הוי טעות ולא אונס וכמו כן בגט אין זה רק טעות ועל זה לא גזר כלל ר״ג ומלבד כל זאת גוף סברתו של הב״ש אינו מובן דאף אם נאמר דגם בכה״ג גזר ר״ג מ״מ אין כח גזירתו באם גירש בע״כ לפסול הגט בדיעבד (עב״ש לעיל סי׳ קי״ט ס״ק י״ב ומ״ש שם בס״ק ז׳) וכיון שהגט בכל אופן הוא כשר רק שהוא נלכד במצודת חר״ג וכי נאנס ואין בידו לקיים התנאי לענין זה בודאי מהני האונס לפוטרו מהח׳ ואין שייך לו׳ כאן מה לה ולאונסו הא אין הדבר נוגע לה כלל דבכל אופן היא מגורשת ממנו משא״כ בקדושין כו׳ ולפי דעתי ליכא שום צד בתנאי הגט ונאנס בקיום התנאי שיבוטל הגט ע״י זה וסברת הב״ש תמיה מאד בעיני וצ״ע לדינא עכ״ל. גם בס׳ בית מאיר חמה ע״ד הב״ש הנ״ל וכן בס׳ טיב קדושין לעיל ר״ס ל״ח פקפק עליו בזה ע״ש. ומ״ש הבה״ט הראנ״ח הי׳ מהסס כו׳ שלא לומר אם לא אבא בתוך כו׳ כ״כ בשמו בתשובת מהרי״ט ח״ב סי׳ ח׳ והוא ז״ל דן על זה דבכמה מקומות שנינו תוך תוך ולאו באמצע הוא רק כל המשך הימים נקרא תוך וההוא דתוך הגן שכ׳ רש״י ז״ל באמצע הגן וכן ת״א במציעות גינתא כבר כתב הרא״ם ז״ל דלאו דמלת תוך מורה על האמצע אלא דמיתורא דקרא דריש כן ועוד י״ל דאמצע שכ׳ רש״י לאו בנקודת האמצע קאמר כו׳ ע״ש (וקצת חידוש שלא הזכיר המשנה פ״ג דתרומות מ״ה האומר תרומת הכרי זה בתוכו כו׳ וע׳ בתשו׳ הרדב״ז ח״א סי׳ רנ״ו). ומ״ש הבה״ט בשם מהרי״ט המתנה מהיום כו׳ הוא בתשו׳ הנ״ל ע״ש. ומ״ש המתנה מכאן ועד יב״ח כו׳ עי׳ בתפו׳ אא״ז פנים מאירות ח״ב ס״ קע״ד:

(ד) אונס דשכיח – עבה״ט בשם בה״י דט״ס הוא כו׳ וע׳ בספר בית מאיר שכתב דאפשר הדין עמו ע״ש:

(ה) ואם כתבוהו כו׳ אינו גט – עב״ש סק״ח (הציון בש״ע נרשם שלא במקומו) שכתב אע״ג דלא התנה בדין תנאי מ״מ כל מה שצוה לשלוחו א״י לעבור אפילו שלא התנה כדין תנאי כ״כ ב״ח בשם הרשב״א והר״ן עכ״ל וכבר כתב כן הב״ש לעיל סי׳ ל״ח סק״ב בשמם דכל התנאים שמתנה עם השליח אפילו לא כפל התנאי קיים שלא התרצה א״ע אלא בתנאי זה ע״ש ובס׳ בית מאיר שם פקפק בזה די״ל אף דקיי״ל שליח ששינה בטל השליחות אפשר היינו במה שמצוה אותו בהחלט בלא ל׳ תנאי או דבר שממילא נשמע וא״צ לתנאי אבל בלשון תנאי דינו שוה לבעל דבר ומכ״ש לגבי חסרון כפילות כו׳ ומה דפסקי׳ בסי׳ קמ״ד דאם כתבוהו תוך יב״ח אינו גט שמזה למדו דבריהם צ״ע כי לע״ד יש לדחות הקושיא מעיקרא דשם אין הפסול מדנכתב בלא קיום התנאי אלא דנהי דגוף המעשה תלה בלשון תנאי אם לא באתי ובאמת אפשר לומר דיהא התנאי בטל ואפי׳ יבא תוך יב״ח יוכלו לכתוב וליתן כל כמה דלא ביטל השליחות מ״מ הזמן שקבע לכתיבה בהחלט דהא אם אז משמע נמצא שלא צוה לכתבו עד אחר יב״ח והם שינו וכתביהו תוך יב״ח לכן בטל אבל אם לא כתבוהו עד אחר יב״ח אף שבא תוך יב״ח י״ל דתלה בדיני תנאים כמו בבעל דבר כו׳ אמנם מסיק שם לקיים דין זה ע״פ מה שהעלה הוא ז״ל בסי׳ ק״ך ס״ד לשיטת תיס׳ כתובת נ״ו בד״ה ה״ז מקודשת ותשו׳ הרא״ש כלל מ״ו ס״ס ב׳ שהובא בב״י ס״ס ל״ח דמבואר בדבריהם דכל זה שאנו צריכים למשפטי התנאים היינו משום דחידוש הוא דאתי דבור ומבטל מעשה לכן בעינן דומיא דהתם בתנאי ב״ג וב״ר לפ״ז לא בעינן משפטי התנאים אלא דוקא במקום מעשה אבל בענין שמתקיים בדבור פשיטא דאתי דבור דתנאי ומבטל דבור בלא כל משפטי תנאי כי זה ל״צ לילפותא דתנאי ב״ג אם כן בעושה שליח ע״ת דנמי מתקיים בדבור פשיטא דלא בעינן למשפטי התנאים ע״ש: ועיין בס׳ ג״פ לעיל סי׳ ק״ך סקמ״ג הביא שם דברי הרשב״א והר״ן הנ״ל שכתבו דמתנה בהדי שליח שאני דכל תנאי מהני ביה לפי שאינו נעשה שלוחו אלא במה שנראה מתוך דבריו וכתב ע״ז דמדבריהם לא שמענו אלא בתנאי דמתנה בהדי שליח עצמו שאינו עושה אותו שליח אלא בתנאי זה אבל באומר לשליח שיתן הגט לאשה בתנאי זה לא שמענו אך דבר זה למדנו מתורתו של הרא״ם ז״ל שכתב בתשובה ח״ב סי׳ כ״ב דגם באומר לשליח הולכה הולך גט זה לאשתי ותהא ידך כידי ופיך כפי כו׳ ותהיה מגורשת ממני אם לא אבא מכאן ועד י״ב חדש די וא״צ לכפול תנאו כו׳ שכל זה א״צ אלא בשעת נתינת הגט לאשה וכשיתן השליח לאשה אז יאמר לה התנאי ככל תנאיו עש״ה. ונלע״ד דמ״ש הרא״ם דכשיתן השליח לאשה אז יאמר לה התנאי ככל תנאיו זהו דוקא בגוונא דידיה שלא התנה עם השליח עצמו אלא שצוהו ליתן להאשה בתנאי בזה ס״ל להרא״ם דאף שלא פירש כל התנאי כהלכתו אמרי׳ מסתמא דעתו הוא שיאמר התנאי באופן המועיל ולכן צריך השליח לומר התנאי להאשה כהלכתו בכל תנאיו אבל בגוונא דהרשב״א והר״ן הנ״ל במתנה בהדי שליח עצמו שאינו עושה אותו שליח אלא בתנאי זה פשוט שא״צ השליח לומר כלל שום תנאי לאשה בעת נתינת הגט רק שהשליח יודיע לאשה או לב״ד שאין שליחותו אלא בתנאי כך וכך עמש״ל סי׳ קל״ז סק״ה. ועיין בבה״ט לעיל סי׳ ל״ח סק״ג לאחר שהביא דין דהרשב״א והר״ן דכל התנאים שמתנה עם השליח אפילו לא כפל כו׳ כתב על זה דכנה״ג הביא בשם ספר חוקות הדיינים דאפי׳ בתנאי הנעשה ע״י שליח כו׳ הנה ספר זה לא ראיתי אך כפי הלשון שהביא הבה״ט משמו י״ל דלא פליג כלל על דינו של הרשב״א והר״ן בתנאי דמתנה בהדי שליח אלא דפליג על דינו של הרא״ם הנ״ל בתנאי שעל ידי שליח גם במל״מ פ״ו מה׳ אישות בד״ה ושיהיה התנאי קודם למעשה הביא שם דברי הרא״ם הנ״ל וכתב הרב המגיה שם דיש חולקין על דין זה לע״ד י״ל נמי דכוונתו שחולקין על דינו של הרא״ם בתנאי הנעשה ע״י שליח אלא באופן דהרשב״א והר״ן כ״ע מודו דלא בעינן משפטי התנאי ודוק:

(ו) ואם הוא ספק – עמ״ש לעיל סי׳ קמ״א סקס״ז בשם ת׳ ברית אברהם:

(ז) אפ״ה הוי גט – עיין בב״י שכתב וז״ל הנותן גט לשליח ליתנו לאשתו ע״מ שאם לא יבא מאותו יום עד שתי שנים יהא גט ואם יבא תוך שני שנים לא יהא גט והאשה לא רצתה לקבלו עד שעברו יותר מששה חדשים אחר השתי שנים עשה מעשה בזה הר׳ יהודה בן בולא״ט ז״ל וציוה ליתנו לה והתירה מיד וכתב ע״ז פסק וגם על ידינו היה מעשה פה צפת ת״ו והתרנוה בכנופיא עכ״ל ומדנריו אלה משמע שאין חולק בדבר אך בת׳ הרא״ם סי׳ צ׳ הביא דברי מהר״י בן בולאט הנ״ל וחלק עליו ע״ש ובסימן כ״ג ול״א שבח״א ובח״ב סי׳ כ״ט האריך הרבה לבטל הגט הזה מתרי טעמי חדא משום דאיכא קפידא דבעל שאם היה נותנו לו בתוך הזמן עם התנאי היה נשמע הקיל שהוא גט של מצוה שחשש שמא ימות ותשאר עגונה כל ימים ויש לו בזה כבוד מכל העולם ואלו עכשיו שנתנו לה לאחר הזמן בלי שום תנאי יחשבו העולם שעתה שלחו לה כדי לגרש אותה בגט מוחלט יהוא גנאי גדול שיגרש אשתו בניו מוחלט בלתי שום סבה דלב״ש אינו מגרש אלא אם מצא בה ערות דבר וכיון דאיכא בזיון דבעל שהגט מוחלט אין קפידא גדולה מזי ועוד טעמא אחרינא שכיון שהשליח א״א שיתן אותו בתנאי אלא בסתם אין לך שינוי דעת הבעל גדול מזה ונתבטל שליחות השליח כי הבעל לא עשאו שליח אלא לגט של תנאי לא לגט מוחלט והאריך בקיום שני טענות אלו ע״ש. וגם בתשו׳ מבי״ט ח״ב סי׳ קל״א חולק על הב״י ע״ש. ועיין בתשובת פרח שושן כלל א׳ סי׳ א׳ וב׳ הביא שם לשונות הרבה מגדולי בעלי התשובות המדברים בענין זה והוא ז״ל נשא ונתן בדבריהם והעלה דבנשואה אין להתיר כלל ליתן הגט כיון שעבר זמן התנאי ואם עבר ונתנו לכתחילה לא תנשא מיהו אם נשאת לא תצא אך בארוסה יכול ליתנו לכתחילה ובלבד שיפרש בשעת הנתינה בפני ב״ד שגט זה שלחו ארוסה ליתנו לה לזמן כך וכך ולפי שעבר הזמן אני נותנו לה סתם ודוקא בשעת הדחק. ושוב ראה בתשובת תורת חיים ח״ג מהרב מהרח״ש סי׳ פ״ב נדפס שם תשובת גדול אחד שהסכים להתיר (אף בנשואה) לתת גט זה והסכים על ידו מהרח״ש ז״ל בסי׳ פ״ג וכתב שיאמר השליח בשעת נתינת הגט כ״ז גיטך ששלח לך בעלך על תנאי כו׳ וכבר עבר הזמן והרי את מגורשת מיד ע״ש באורך:

(ח) הרי היא נאמנת עלי – עב״ש סס״ק י״ד שכ׳ וז״ל וסתם נאמנות שנותן לה היינו לנגדו ולא נגד שני עדים כו׳ עכ״ל. ועיין בס׳ ג״מ סג״ר אות מ״ה סק״ו שכ׳ דהרב ב״ב נתן מכשול למעיינים בקיצור דבריו שכתב דסתם נאמנות ל״מ נגד עדים משמע דנאמנות מפורש מהני כנגד עדים ומגורשת אפי׳ העידו עדים שביטל הגט וחס לי׳ למרן דלימא הכי דפשיטא דאם באו עדים שביטל הגט שתצא ובניה ממזרים דאנן אעדים סמכינן ובכהן צ״ע די״ל שויא אנפשי׳ חד״א מהני אף נגד עדים כו׳ עכ״ד. ואיני יודע היכן משמע כך מדברי הב״ש דהא ודאי שאם העידו העדים שביטל הגט גם הב״ש מודה דלא מהני נאמנות וזה מבואר להדיא בדברי הב״ש ס״ק הקודם שכתב דאם נתייחד עמה אע״פ שנתן לה נאמנות כשתאמר שלא בא עליה לא מהני כו׳ וכאן כוונת הב״ש רק לאפוקי דנאמנות מפורש לומר שלא באתי מהני אפי׳ אם יעידו עדים שבא (ולא שביטל הגט) וכמו שמסיים ואם אמר נאמנת עלי לומר שלא באתי אפילו באמת אבוא עיין תשובת ריב״ש כו׳ והדברים מבוארים בב״י בשם הריב״ש שכ׳ דאם לא אמר בפי׳ תהא נאמנת כבי תרי לומר שלא באתי א״נ כל שיש עדים כו׳ אבל אי הימנה בפי׳ כנגד עדים נאמנת היא אפילו באו עדים דהא הימנה והרי הוא כאילו אמר יהא גט אפי׳ באתי כל שתאמר היא שלא באתי עכ״ל (אלא שמה שהביא שם לשון השמ״ג באומר נאמנת עלי שלא באתי שאפי׳ באתי כו׳ צ״ע למה הוצרך להביא מהסמ״ג הרי זה הלשון עצמו איתא בתוס׳ דף י״ח ע״ב ד״ה שמא פייס ע״ש) וגם הג״מ עצמו כתב כך בסוף אות רל״ד וז״ל שם מיהו אם האמינה בפי׳ נגד עדים שאף אם יאמרו עדים שבאתי תהא נאמנת לומר שלא באתי שפיר מהימנא טפי מעדים ואף שכתבתי לעיל בסוף דיני מודעי דאנן אעדים סמכינן מ״מ בכה״ג י״ל התנה לגרשה בכל ענין ותנאי בעלמא הוא אפי׳ תשקר מ״מ תתגרש מעכשיו עכ״ל ועמ״ש לעיל סי׳ קל״ד ס״ק ה׳:

(ט) וחזר וביטל הגט – עב״ש ס״ק ט״ו ועיין בס׳ שעה״מ פ״ח מה״ג דין א׳ וגם בספר גט מקושר אות רל״ד באריכות: